גזע הצ'או צ'או, מהכלבים העתיקים והייחודיים בעולם, התפתח בסין לפני אלפי שנים ככלב שמירה, ציד ואף מאכל. הוא נושא בחובו היסטוריה תרבותית עשירה, מראה אריה מרשים והתנהגות שתמיד מעוררת סקרנות – שילוב שהופך אותו לאחד הגזעים הכי מסתוריים שנפגשתי בהם.
פגשתי את בנטו, צ'או צ'או גאה עם פרווה בצבע קינמון, לראשונה במהלך ביקור בבית לקוח שחיפש עזרה באילוף. הוא לא נבח, לא קפץ – פשוט הביט בי כאילו אני אורח בארמון שלו. מהר מאוד הבנתי שזה לא סתם כלב – זה גזע עם גינונים, זהות ברורה וחוכמה סבלנית שמגיעה ממסורת של דורות.
במהלך השנים התעמקתי בהתנהגות הצ'או צ'או וגיליתי שלא מדובר רק בכלב יפה ושקט – אלא בחיית בית עם עבר של משמר מלכותי, לוחם בשמש הקיסרית ורוח חזקה של עצמאות. החיבור שלו לבעלים נבנה לאט, אך כשהוא נוצר – מדובר בנאמנות שקטה ועמוקה. יש משהו מהפנט בשקט של הצ'או, כאילו הוא יודע דברים שאנחנו רק לומדים להבין.
למרות שהצ'או הוא גזע עתיק שסבל מדעות קדומות לאורך ההיסטוריה – מהנחות מוטעות על תוקפנות ועד מוסכמות על "קור פסיכולגי" – בפועל, כשהצ'או גדל נכון, עם סביבה תומכת ומובנה נכון מבחינת אילוף וניהול, הוא יכול להפוך לחבר משפחה מיוחד שאוהב בדרכו, ובעיקר מכבד את עצמו ואת הסובבים אותו.
השורשים הסיניים: כלב קיסרי עם עבר לוחמני
מקורו של הצ'או צ'או בסין שלפני כ-2,000 שנה, ואולי אף לפני כן. באימפריה הסינית שימש הכלב למטרות מגוונות להפליא: ככלב שמירה על מקדשים ובתי אצולה, כלב מלחמה שהיה יוצא לקרבות לצד חיילים, וככלב ציד מסיבי שנועד לארוחה ולביגוד (כן, פרוותו המפוארת שימשה את הסינים גם כביגוד).
בתקופת שושלת טאנג, התרחש תיעוד ראשון של כלבי צ’או בציורים על כלי חרס, שם הוצגו לצד קיסרים ונזירים. מאמינים שהזן היה כה מוערך עד שנאסר על בני המעמד הנמוך לגדלו. בפרקים אחרים בהיסטוריה, הצ’או אף שימש כחיית קודש ונחשב לשומר נשמות – תפיסה שחיזקה את מעמדו הרוחני.
מה שמייחד את הצ'או מעבר להיסטוריה זו השפה הכחולה-שחורה הייחודית שלו, תכונה נדירה שנמצאת כיום רק בעוד שני גזעים – השארפיי וכלב הדב הרוסי הנכחד. השילוב בין מראה אריה, שקט בודהיסטי והיסטוריה עמוקה מפתה המון חובבי כלבים מסורתיים בעולם בתחום הגזעים הפרימיטיביים.
עוד פרט מפתיע – המילה “chow” באנגלית, שמשמשת לדברים אכילים, אומצה ככל הנראה מהכינוי שניתן בעבר לגזע, כשסוחרים אירופאים ראו בו פריט מסחרי העתיק בסין. מה הם לא לקחו משם?
המעבר לאירופה והעולם המערבי: מצי של סוחרים לחצר המלכות הבריטית
בסוף המאה ה-18 הגיעו צ’או צ’או ראשונים לאנגליה דרך צי של סוחרים ששבו מסין לממלכה במסגרת "המסע האסייתי הגדול". בתחילה נחשבו לכלבי ראווה, חלק מגני חיות או חיות אקזוטיות בלבד. רק בסוף המאה ה-19, ובעקבות התלהבות ניכרת מצד המלכה ויקטוריה – החל הצ’או להיטמע בתרבות כלבנות ביתית ולהיות מוצג בתערוכות היוקרה הראשונות של Crufts.
היו אלו אנשי האצולה שאימצו את הגזע, והם אף ניסו לעדן את התוקפנות שהגיעה מצרכים צבאיים סיניים. תכונות גנטיות רבות נעלמו – אבל הקור הקר וה"טיפוס הסיני" נותרו בבירור. כיום אנחנו יודעים שבעזרת סוציאליזציה נכונה וצורת גידול רגועה, אפשר לעצב צ’או מאוזן שכלל לא מזכיר את חיית המחמד הגאוותנית שבעבר.
בתחילת המאה ה-20, הצ’או הגיע גם לארה"ב. בשנות ה-30 כבר נמנה על עשרת הגזעים הפופולריים ביותר בארצות הברית – אך מגמה זו דעכה בשל אתגרי האילוף והתנהגותו המעט מרוחקת. היום דור חדש של בעלי כלבים ואלופים מראים שאפשר אחרת, מבלי לוותר על הזהות האצילית של הכלב.
הצ'או הוא דוגמה מושלמת לגזע שהעבר שלו עיצב את אופיו: עם שעות היסטוריה על גבו, הוא עדיין מהלך בינינו באצילות שקטה, כאילו כל מה שסביבו אמור להתאים אליו – לא להפך.
הצ’או צ’או בישראל: גזע נדיר עם נוכחות גדולה
בשנות ה-80 החלו להיכנס לישראל הצ’אוים הראשונים, לרוב דרך מגדלים שהביאו אותם מאירופה. בגלל האקלים החם, רבים חששו מהסתגלותם – אך למרבה ההפתעה, הצ’או הסתגל במהירות. הפרווה הכפולה מגינה עליו מחום ממש כמו מקור – מבדדת את החוץ.
הכרתי את נמרוד, בקיבוץ בגליל, עם שני צ’אוים – אפר ודונג-דונג – כלבים שלכאורה לא התאימו לחיי חוץ ולריצה חופשית, אבל בפועל פרחו במרחבים והיו אדונים לעצמם. מה שבלט אצלו זו הדרך שלא "חינך" אותם – אלא כיבד את מה שהם, והם מצידם כיבדו אותו.
בישראל הגזע נחשב נדיר יחסית. יש קהילה קטנה אך מסורה של מגדלים, ביניהם גם כאלה שמייבאים פרטים מאוקראינה, הונגריה וסין. תערוכות גזע בישראל כוללות לעיתים צ’או בודד – שתמיד מושך מבטים, בעיקר בזכות ההילה הלא רגילה שלו.
הצ’או מתאים לבעלים מנוסה, שמבין את השפה של הכלב – שפה שכוללת מרחק אישי, הנהגה שקטה וללא שיטות אילוף כוחניות. זה גזע שבונה קשר – לא מתוך צורך, אלא מתוך בחירה.
- טיפ מעשי: צ’או צ’או זקוק לאילוף חיובי ומוקדם. התחילו סוציאליזציה כבר מהגיל של 8 שבועות, ופגשו אותו עם מגוון סיטואציות ואנשים – זה ישבור הרבה מה"ביישנות" שלו וימנע בעיות בעתיד.
- יתרון בריאותי מפתיע: למרות מראהו המגושם, הצ'או נחשב לכלב עמיד יחסית. תוחלת החיים הממוצעת נעה סביב 11–13 שנה – עם הנטייה המרכזית לבעיות עיניים (entropion) ומפרקים, בעיקר בירכיים. תזונה מאוזנת ושמירה על משקל תקין תורמות דרמטית לבריאותו.
עובדות מפתיעות על גזע הצ’או שלא הכרתם
לא הרבה יודעים, אבל גזע הצ’או היה בין הראשונים שישבו בגן החיות של לונדון (1830). במסמכי התקופה תוארו כאקזוטיים ומפחידים – אך בפועל הם פשוט לא הבינו איך לגשת אליהם.
החיך הכחול-סגלגל – אותו סימן היכר מפורסם – מתפתח כבר מגיל 3 שבועות. אם הגור לא מראה סימן לשפה כהה בשבוע הרביעי, סביר שאינו גזעי מלא. בעת הרישום של הגורים, מדובר באחת הנקודות שאנשי מועדוני כלבים שמים לב אליה מיד.
הצ’או הוא גזע "חתולי" בהתנהגותו – עצמאי, שומר מרחק, לא יעדיף ליטופים אינסופיים, אך יימשך לאנשים שקטים, עקביים ובעיקר כאלה שהוא בוחר בהם. זה כלב של קשרים עמוקים ולא של מגע רנדומלי.
למרות כל אלה, אין דבר יותר מרגש מהרגע שבו צ’או שלך בא ומתיישב לידך מרצונו החופשי. כאילו אומר: אני איתך. וזה לא משהו שקונים – זה משהו שנבנה לאט מתוך כבוד הדדי.
