הוואנז, כלב קטן עם לב ענק ופרווה משיית, אמנם נחשב לגזע בריא יחסית, אך כמו רוב הגזעים, גם לו יש נטייה למספר בעיות בריאותיות תורשתיות. הכרה מוקדמת של הבעיות האלה, יחד עם טיפול מונע נכון, יכולה לעשות הבדל עצום באיכות ואורך החיים של הוואנז שלכם.
אני מגדל הוואנזים כבר למעלה מעשור ומכיר היטב את הגזע הזה על כל הקסם שלו והאתגרים הבריאותיים שמלווים אותו. רוב ההוואנזים שהכרתי היו כלבים נמרצים, מלאי חיים ורגישים מאוד לבני הבית – אבל כשמשהו לא כשורה, הם יודעים להסתיר את זה לא רע. כי הם פשוט כאלה – לוחמים קטנים עם פרווה מתוחזקת היטב.
הבעיה הנפוצה ביותר שפגשתי בהוואנזים לאורך השנים היא תופעה שנקראת לוקסציה של הפיקה – מצב שבו הפיקה בורחת ממקומה. הכלבלב מדלג פתאום על רגל אחת, כאילו "קפץ" עליה – תנועה שהרבה אנשים מפרשים כחמודה, בזמן שבעצם מדובר בכאב של ממש. למרבה המזל, במקרים קלים אפשר לשלוט בזה בעזרת תזונה, תוספים ופעילות גופנית מותאמת.
בעיה נוספת שמרימה ראש בגיל מעט מאוחר יותר היא קטרקט או בעיות ראייה תורשתיות. אם ההוואנז שלכם מתחיל להתנגש ברהיטים, לא משחק עם כדורים כמו פעם או נראה מהסס בירידת מדרגות – זו קריאה ללכת לשם לוטרינר. במקרים מסוימים ראייה לקויה בגזע הזה קשורה גם למצב רגשי – ראיתי כלבים שהחלו "להתעוור" בעקבות חרדה כרונית מהשארה לבד בבית.
הוואנז וברכיים חלשות – מה חשוב לדעת על לוקסציה פטלית
לוקסציה פטלית היא אחת הבעיות הגנטיות הפחות מוכרות לציבור הרחב, אבל בגזעים קטנים כמו הוואנז – היא לצערי שכיחה למדי. הפיקה פשוט "קופצת" ממקומה – והכלב פתאום בורח מדילוג מגוחך שנראה כמו קפיצה של עז.
זה לא מסוכן תמיד, אבל זה מפריע – בטווח הארוך עלול לגרום לדלקת פרקים ולכאבים תמידיים. נתקלתי בזכר צעיר בן שנתיים בשם טוקסו שחי במרכז תל אביב. המגדלת חשבה שמדובר בתעלול של כלב קולני במיוחד – אבל בהליכה הקפצנית הזו היה כאב אמיתי. אחרי סדרת טיפולי הידרותרפיה מקצועיים, תוסף גלוקוזאמין ומעקב וטרינרי, טוקסו חזר לרוץ בלי להרים רגל אחת.
איך מונעים את זה? קודם כל – מנסים לא לקפוץ יותר מדי לגבהים. ספות, מיטות, מדרגות – כדאי להרגיל את ההוואנז להשתמש ברמפה או מדרגה כדי להימנע מנפילה פתאומית. מעבר לזה – תזונה עם חומצות שומן אומגה 3, גלוקוזאמין וכורכום עוזרת לשמור על המפרקים.
בעיות עיניים בגזע ההוואנז – סימנים מקדימים ודרכי טיפול
עיניים הן עניין רגיש במיוחד אצל ההוואנז. לעיתים נראה ריצוד קטן, דמעת יתר או שינוי בצבע האישון – אלו לא דברים שצריך להתעלם מהם. בגזע הזה יש נטייה לקטרקט מוקדם, דלקות כרוניות ודמעת כתוצאה מבעיות אנטומיות בצינור הדמעות.
לפני כמה שנים ליוויתי הוואנזית מהממת בשם בלה שסבלה מהפרשות קבועות מתוך העיניים. הבעלים חשבו שזו פשוט “תכונה גזעית”. בפועל, הבעיה הייתה קשורה לשערות שצמחו פנימה בתוך העין – מצב אדיר להחמיר לדלקת שאם לא מטופלת נכון – גם לפגיעה בקרנית.
ניקוי יומיומי עם מגבונים יעודיים לעיניים, שיער מקוצר סביב הפנים וביקורת תקופתית אצל הרופא הווטרינר – אלו הדברים שעשו את ההבדל עבור בלה. בימינו כבר יש גם טיפות לשימון ודמעות מלאכותיות שיכולות לתת מענה מהיר לתחושת יובש ואי נוחות.
בעיות שיניים וחניכיים – לא רק עניין של ריח רע
להוואנזים יש שיניים קטנטנות בצפיפות גבוהה ונטייה להצטברות פלאק ואבן שן. אם לא מטפלים בזה – זה יכול להידרדר מהר מאוד לדלקת חניכיים, ריפיון שיניים ובמקרים קיצוניים – נזק לכליות וללב כתוצאה מזיהום מתמשך.
יצא לי לראות כלבת הוואנז בת 7 שבאה עם ריח פה מזעזע – אבל בעיה הרבה יותר עמוקה הסתתרה מאחורי הריח. מבט קצר בפה גילה לנו שחסר לה 8 שיניים כתוצאה מכיסי מוגלה כרוניים. זמן קצר אחרי טיפול ניקוי שיניים, אנטיביוטיקה ואכילה של כופתיות רפואיות – חזר לה החשק לשחק וללב של הבעלים חזר השקט.
אל תזלזלו בזה. צחצוח שיניים פעמיים-שלוש בשבוע, שימוש בצעצועי לעיסה רפואיים ותוספים במים – אלה פעולות קטנות שעושות שינוי עצום.
איך שומרים על בריאות ההוואנז לאורך זמן – טיפים להורים מודעים
- פעילות גופנית יומיומית – הליכות קצרות, משחקים קלים וגירוי מנטלי חשובים מאוד. הוואנז אומנם קטן, אבל הוא לא כלב ספה!
- תזונה מותאמת – כדאי לשקול מעבר למזון רפואי לגזעים קטנים המכיל רכיבים אנטי דלקתיים ותמיכה מפרקית, במיוחד אחרי גיל 4.
- טיפוח מוקפד – אמבטיות קבועות, הברשה וסידור שיער בפנים מונעים גירוי בעיניים ועוזרים לזהות גושים חשודים בעור מבעוד מועד.
- ביקורות וטרינריות כל חצי שנה – מניעה עדיפה תמיד על טיפול מאוחר; הדם, השיניים, העיניים והמפרקים זקוקים למבט מקצועי!
- שגרה רגשית יציבה – הוואנז רגיש מאוד לשינויים. חרדה יכולה להחמיר מצבים רפואיים קיימים. לוח זמנים קבוע, חיבוקים וחשיפה הדרגתית לגירויים יעשו לו טוב.
הוואנז הוא כמו ספר תה מקופלת בידיים – קטן, עוטף ומלא הפתעות. כמו כל גזע, הוא דורש תשומת לב, אהבה ובעיקר – מודעות רפואית. כשמבינים אותו באמת, אפשר להעניק לו חיים בריאים, נינוחים ושמחים.
