התחש, או הדאקלס (Dachshund), הוא אחד הגזעים הייחודיים והמזוהים ביותר בעולם הכלבים. בגוף ארוך ורגליים קצרות, הוא משלב אופי עז ואינטליגנציה גבוהה – תכונות שקנה לעצמו לאורך מאות שנים של התפתחות והשבחה בגרמניה ובאנגליה. בתור מאלף ומגדל, תמיד סיקרן אותי איך גזע כה קטן הפך לציד אמיץ ולחבר מסור כל כך.
המקור של התחש נעוץ עוד במאות ה-15 וה-16 בגרמניה, שם גודלו סוגי כלבים קטנים בעלי גוף ארוך במיוחד לצורך ציד תחשי בר. המשמעות של המילה "Dachshund" בגרמנית היא "כלב גירית" – Dachs (גירית) ו-Hund (כלב), והשם הזה תיאר במדויק את מטרתו המקורית של הכלב: לחדור למחילות של בעלי חיים כדי להוציא משם את הטרף. כילד גדלתי עם תחש בר מסוג wirehaired, ושמו היה אוסקר – כלב קטן עם נשמה של טנק גרמני. הוא לא פחד מכלום. לא מגיריות ולא מכלבים פי כמה מגודלו.
ברבות השנים, הגזע התפצל לשלושה סוגים לפי סוג הפרווה: חלקה (smooth), ארוכה (longhaired), ומחוספסת (wirehaired), וכן לשלושה גדלים: תחש רגיל, תחש מיניאטורה, ותחש ארנבת (kaninchen). בכל אחת מהווריאציות האלה יש סיפור והעדפה – לדוגמה, פרווה חלקה הייתה מועדפת על הציידים הגרמנים בשל התחזוקה הנמוכה שלה, בעוד הפרווה הארוכה פותחה כדי לספק הגנה נוספת בטיולי ציד באקלים קר יותר.
אחד הדברים שמפתיעים תמיד הוא האומץ של התחש נוכח גודלו. יש לי לקוחה שמגדלת שלושה תחשי מיניאטורה בבית עם כלב רועה בלגי – וברוב הזמן ברור למי שייך הבית (רמז: לא לרועה). למרות הגודל, הם טריטוריאליים, קולניים, סקרנים ונאמנים בצורה כמעט קנאית לבעלים שלהם. גם כמאלף, עבדתי עם עשרות תחשונים – ולכל אחד מהם היה משהו ייחודי ואנושי באופי.
שורשיו הצידיים של התחש – סיפור משפחתי בן מאות שנים
התחש פותח בגרמניה כבר במאה ה-16 ככלב עבודה ייעודי שמתמחה בחפירה, מעקב ותפיסת טרף קטן במחילות – בעיקר גיריות, שועלים וארנבות. כל מבנה גופו – מהחזה הרחב, הרצפה הנמוכה, ועד לציפורניים החזקות – נועד למטרה זו. מבנה הלסת הבולט והשיניים המחודדות איפשרו לו להיאבק גם בגיריות עזות רוח ולצאת מנצח.
גרמנים של אותה תקופה השביחו את הגזע במגוון דרכים לפי צורך וציד מקומי. במרכז גרמניה, השתמשו בפרוות הקצרות לציד ביום קיץ, בצפון פיתחו דגמים פרוותיים עבים יותר לעונת שלג, ובמערב הערבבו בין ביגלים לתחש לצרכים ייחודיים אחרים. בספר רישומים של אבירי יערות גרמנים מהמאה ה-17 מצאתי פעם התייחסות לכלבי "Dachs Kriecher" – זוחלים לגיריות – שכנראה היו אב טיפוס של הדאקלס המודרני.
הדאקלס הגיע לאנגליה בתקופת המאה ה-18 יחד עם בני אצולה גרמנים, ושם החל תהליך ההפצה של הגזע באירופה. ההבדל המעניין שנוצר בבריטניה – הדאקלסים שגודלו לצורכי תצוגה הפכו לנמוכים יותר, רכים יותר באופי ובעלי גב מוארך עוד יותר, בעוד הגזע הגרמני נשמר ככלב עבודה מסוקס וקשוח. באנגליה אף עשו שימוש בתחש במרוצי גיריות – ספורט אכזרי שנאסר מאז כמובן.
האם תחש מתאים כלב משפחה? ההיסטוריה פוגשת אהבה מודרנית
כיום, עשרות שנים אחרי ימי הציד, הדאקלס מאמץ תפקיד חדש – כלב משפחה חכם, שובב ומלא קסם. אבל ההיסטוריה הציידית עדיין משפיעה על ההתנהגות שלהם. תחש שאינו מקבל גירויים מנטליים – חיפוש חטיפים, צעצועים אינטראקטיביים או אומון – עלול לפתח חרדת נטישה או התקפי נביחות בלתי פוסקים. כמו כל כלב עבודה – הוא זקוק לפרקטיקה שמאתגרת את הראש הקטן שלו.
למשל, מאלף שאני עובד איתו השתמש בתחש בתור כלב זיהוי – הוא אימן אותו לזהות עטיפות תרופות בקרב חולים קשישים ולסמן לבני המשפחה. הדיוק והעקשנות שהיו נחוצים לציד – מתבטאים יפה גם במשימות חכמות של המאה ה-21. רבים מהתחשונים שאני רואה כיום חיים בעיר, בדירות קטנות, ולא מקבלים מספיק אתגר מחשבתי – והתוצאה היא חוסר שקט או לעיתים תקפנות מתוך תסכול.
יש לזכור – התחש עקשן. באימונים הוא דורש סבלנות והומור. אם תעשה טעות ותיתן לו לבחור, הוא יבחר תמיד בשובבות. אבל כשאתה מצליח להגיע אליו ולבנות יחסי אמון – הוא יילך אחריך עד הקצה, יישן צמוד לרגליך ויגן עליך מול נייר טואלט מרשרש כאילו זה טנק אויב.
אני ממליץ מאוד למי ששוקל לאמץ תחש להבין היטב את השורשים שלו. זה לא כלב "קטן וחמוד" במובן המרובה – אלא גזע מורכב עם ראש עצמאי ויצר חקר בלתי נלאה. מי שיידע להפעיל אותו נכון – יגלה בו בן לוויה מושלם.
- להפעיל את התחש מנטלית – השתמשו במשחקי הרחה ואומון לפחות שלוש פעמים בשבוע. לדוגמה: פזרו חטיפים באזורים נסתרים בבית ותאמרו "חפש!".
- אילוף חיובי בלבד – תגמולים ונקודת הרתעה עדינה. תחש לא מגיב טוב לעונשים קשוחים, הם שוברים לו את הביטחון העצמי.
- חיזוק הגב בעדינות – אין לאפשר ירידות תכופות ממיטות או ספות. השתמשו ברמפות או מגשרים לתנועה אנכית. תחש עם גב פגוע סובל מאוד.
- שילוב עם ילדים – התחש מתאים לילדים בני 6 ומעלה שיודעים לכבד כלב, לא לצעוק עליו ולא להפתיע אותו בתנועה פתאומית.
- השגחה בגנים – אל תתלו בו רצועה נמתחת. כשהוא מגלה ריח מעניין, הוא לא יעצור ויגלוש קדימה בלי מחשבה. זכרו – יצר הציד עדיין בועט בו.
